לקראת שבעה באוקטובר השנה יצאתי לחפש קצת תקווה. לא הרבה. לא איזה “שלום עולמי” או “הפי אנד” מהוליווד. בסך הכול שביב קטן של אופטימיות בתוך השכול והאובדן האין סופיים שמקיפים אותנו כבר שנתיים. כן, הייתי יכול לכתוב על שנתיים של מלחמה. מלחמה שהתחילה הכי צודקת שיש והפכה לקרב הישרדות של פוליטיקאי עם פרצוף מאופר ושיער מודבק. הייתי יכול לכתוב על האשמים שמסתובבים חופשי, על הקצינים שממשיכים להתקדם כאילו לא נפל עליהם עול ההיסטוריה, על ראש ממשלה שלא מתבייש להפוך את יום הדין האישי שלו ליום הדין שלנו. אבל החלטתי שלא.
במקום כל אלה החלטתי לכתוב על רס”ן רועי צ’אפל ז”ל, מ”פ בסיירת נח”ל, שנהרג באותו יום נורא בקרב מול מחבלים בגזרת מוצב סופה. ועל יובל זאושניצר, מי שהייתה בת זוגו והפכה ברגע אחד לאלמנה.
יובל לא תהיה בארץ מחר. היא מודה שאין לה כוחות. היא עדיין לא מסוגלת לעמוד מול התאריך הזה. גם בשנה שעברה היא לא הייתה כאן. בחרה לברוח, או להציל את עצמה, תלוי את מי שואלים. “אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם היום הזה”, היא אומרת.
Source: news.walla.co.il